הדרך שלי מובילה מעצמי אל עצמי. מהזהות שלי אל המטרה המשמעותית שלי, הנגזרת של הזהות שלי.
לא באמת יש אפשרות לא להגיע אל עצמי, יש רק אפשרות לא לראות זאת. כיוון שכך, אי אפשר להפסיק ללכת.
יש קשיים ומכשולים בדרך, אפילו בלתי עבירים, ישנם בורות ששואבים אותנו ואי אפשר לצאת מהם.
ועדיין עלי ללכת ממני אל עצמי.
אותם קשיים, מכשולים ובורות, אלו המהמורות, אליהן התייחסתי ברשומה הקודמת ותפקידן להמיר את האופן בו אני הולך בדרך.
אני אוהב להתייחס לקשיים ולדיאלוג דרך הפריזמה של אמנות לחימה שהיא אולי האמנות של דיאלוג ושל התגברות על קשיים, וגם המשוב שם הוא מיידי. פיזי משהו.
קשיים שונים יש באמנות לחימה, חלקם קשורים לאופי הפיזי של האימונים וחלקם לעמית השולח חבטות לעברי.
עמית – הוא חבר או זה המתעמת עימי.
אפשר לפחד ולהיפגע מהאגרוף שנשלח לעברי ואפשר לראות אותו כשאלה פתוחה: איך תגיב לאגרוף הזה?
או, איך תגיב לבעיטה הזו?
או, איך תגיב להטלה הזו?
כולן שאלות פתוחות, כאלה המאפשרות שלל תשובות נכונות.
כולן סימנים לכל שעלי להשתנות, ברגע זה ממש, כולן מהמורות.
כך נראה לי שנכון להתייחס לשלל המהמורות אותן אני פוגש בדרך – כשאלות פתוחות אותן שואלת אותי הדרך:
איך תגיב ל…
איך תשתנה בהתאם ל…
מה המשמעות של לוותר על…
הדרך אינה שואלת אם אני רוצה לוותר, זו שאלה של כן או לא, כך גם השאלה ההפוכה – האם אני רוצה להמשיך.
הדרך שואלת אותי באיזה אופן אני רוצה להמשיך וללמוד ללכת בדרך.
אופן שאילת השאלות, אגב אורחא, הוא במאמץ המינימלי הנדרש בשביל לגרום לי לענות כיאות.
הדרך מתחילה מנגיעתה של נוצה מרחפת שנשרה מפלומתה של ציפור, ומגבירה את הקול בכל פעם שאני לא עונה – עד לקולה הרם של חבטת האִלְפָּס בקודקוד.
כשאני מספר על כך לאחרים, רובם מקבלים את התזה הזו, וכולם שואלים בעיקר על עניין אחד: איך להתמודד עם תגובותיהם של הקרובים לנו ביותר?
כמה מילים על כך.
משום מה כשהזהות העצמית שלי משתנה, כתוצאה מחלום שאני רוצה להגשים או תובנה מעוררת, מיד מיד מגיעים הריקושטים מהסביבה הקרובה.
"זו שטות"
"מה פתאום!?"
"אתה לא יכול לעשות לי את זה"
"אתה חלש מידי"
"אתה לא מציאותי"
ואלו רק מהאנשים שאוהבים אותי.
יש שתי סיבות עיקריות לתגובות האלו. הסיבה הראשונה היא הרצון של האוהבים אותי לשמור עלי מהשטויות של עצמי, והסיבה השניה היא השאלה המתעוררת בהם לנוכח השינוי שאני עובר – מה יהיה המקום והמנח שלהם ביחס אלי לאחר השינוי.
דמיינו מה קורה לחלקי הפזל המקיפים חלק שנורא רוצה להשתנות.
כיוון שכך, אני מתייחס לאותן הערות כמו לכל מהמוּרה בדרך – כשאלה פתוחה.
במקום "זו שטות" – "מה הסיבה שאתה חושב על כך?"
במקום "אתה חלש מידי" או "אתה לא מבין מהחיים שלך" – "מה עוד אתה צריך לדעת?" או "איך אתה מתכוון להתחזק בשביל לעמוד במטלה הזו?"
היכולת להפוך את המילים העוצרות שלהם לשאלה פתוחה, היא היכולת לבנות מחדש את דרך העברת המחשבות ממני אליהם.
ממני אל עצמי.
