מיקוד

יצא לי לדבר, בזמן האחרון, עם כמה אנשים ובכמה הקשרים על סליחה. ללא קשר ישיר ליום הכיפורים הבא עלינו במלוא גלגליו.
והחלטתי לכתוב קצת, מנקודת מבט רחבה יותר בה הסליחה היא מרכיב אחד בנושא רחב יותר – מיקוד. למרות שמיקוד הוא נושא די צר במהותו. כך נראה לי.
מגדיר את המושג מיקוד: מיקוד היא הדרך היעילה ביותר להגיע למקסימום תוצאה תוך הפעלת מינימום כח.
מיקוד הוא שימת דגש, ריכוז וזיקוק, וגם תיעול של תשומת הלב.

באמנויות לחימה, היכולת למקד את הכוח קובעת את רמת האפקטיביות של המכה. קימה קוראים לזה היפנים שבינינו, פה-ג'ינג מכנים זאת הסינים. כוח מתפרץ וממוקד מאוד.
דוגמאות נוספות וטכניות יותר למיקוד הן הלייזר – הוא אור מאוד מרוכז וממוקד, בעל גלים עקביים, ביחס למנורה, ומכשיר הנקרא ווטר-ג'ט, לחיתוך שיש וברזל בעזרת זרם מים ממוקד מאוד.
ואלו רק דוגמאות מעטות למיקוד כגישה וכטכניקה.

במסורות שונות מתוארת דרך המובילה לגשר צר. "כל העולם כולו – גשר צר מאוד…" של נחמן, "ישר הוא הגשר וצרה היא הדרך המובילה לחיים…" של יהושוע, חבר יקר מדבר על הצורך לעבור בקוף המחט בשביל לנצח את היריב, "צרה הדרך לאוקו" של מצואו באשו. יש עוד, אך אני מניח שהרעיון ברור.

באותן מסורות יש כל מיני טכניקות למיקוד, אך אני לא מעוניין לדבר עליהן אלא על מה שמפריע למיקוד.
אני מעוניין לעשות כך משתי סיבות עיקריות: האחת היא שברגע שנסיר את מה שמפריע יישאר מה שנכון, והסיבה השנייה היא שרשימה על מיקוד חייבת להיות נורא קצרה וממוקדת.

נדמה לי שדי ברור למה כדאי לא לשאת משא עודף כשהולכים בדרך צרה, או כשעוברים במעבר צר. זה גם הרבה יותר קל.
ממש על כך אני רוצה לדון – על השלת המשא העודף, ומהו בכלל המשא העודף הזה.
אני מדבר, ואני מניח שלא צריך אפילו להגיד כמובן, על משא פנימי לחלוטין.

אני מדגיש, בשביל מיקוד לא צריך ללמוד הרבה, צריך רק לוותר ולהשיל את המיותר.

נראה לי שלא אמרתי כאן משהו חדש במיוחד, אני מניח שרובינו יודעים שהחלק הקשה הוא לא להחליט מה אני רוצה לעשות, אלא להחליט על מה אני מוכן לוותר.

למה זה קשה?
בגלל שויתור נתפס כהקרבה. והקרבה קשורה בעינינו להקשרים כמו עקדת יצחק, תמות נפשי עם פלישתים, טוב למות…, קידוש השם עם או בלי מרכאות וכדומה.

קצת על הקרבה:
המילה הקרבה באה מהשורש ק.ר.ב., כך גם לקרב, במובן של קרוב. בשביל להפוך משהו לקרוב – צריך להקריב, צריך לשלם מחיר.
המחיר שאנו משלמים אמור להיות נמוך בערכו ביחס לתועלת שאנו מקבלים. אחרת זו עסקה לא משהו. זו ההקרבה.
דבר חשוב הוא איך אנו מנסחים את המחיר ואת התועלת, בניסוח לא נכון הכל נראה יקר מידי, בניסוח נכון גם משאב יקר ערך יכול להיות מחיר פעוט או סביר לתשלום.

אגב, אנשי אמנויות הלחימה שבינינו יודעים שיש עוד מילה מהשורש ק.ר.ב והיא קרב, דהיינו – לחימה. אני יכול להלחם רק במי שקרוב אלי, וגם בקרבות יש קורבנות.

אחד הקשיים הגדולים ביותר בהקרבה קשור בזהות העצמית. אפשר לוותר על דברים רבים, אך נורא קשה לשנות את איך אני מסתכל על עצמי בראי, ומה אני רואה שם.
חלק ממה שאני רואה בראי, חלק מהזהות שלי הוא המאבקים אותם אני מנהל, חיצוניים ופנימיים כאחד.

כמעט הייתי אומר שלעיתים אדם מגדיר את עצמו לפי המאבקים שלו. קצת זהירות בכזו הכללה. רק קצת.

למרות שדי ברור כמה אנרגיה מתבזבזת על מאבקים אלו, בעיקר הפנימיים, קשה לנו לוותר עליהם, ועל כך בדיוק אני רוצה להתמקד.
המאבקים הללו כוללים בעיקר שתי תחושות – אשמה וטינה.
אשמה היא כלפי עצמי וטינה היא כלפי הזולת. שתיהן ביחד וכל אחת לחוד מהוות את המשא הכבד ביותר אותו אדם נושא, עם כל המשמעויות של המשא הזה וההשפעות שלו על הנושא אותו.

בשביל ללכת במסע שלנו באופן קליל יותר, ולעבור באותם מעברים צרים והכרחיים, כדאי להניח בצד הדרך את תחושות האשמה והטינה. ויש רק דרך אחת לעשות זאת – סליחה.

סליחה היא הדרך להשיל משאות פנימיים.

כל שצריך הוא לסלוח לאחר ובעיקר לעצמי. עושים זאת על ידי אמירה פשוטה הנאמרת בלב, באמת בלב – אני אוהב וסולח לעצמי, אני אוהב וסולח ל… ומאחל לו את כל הטוב שבעולם.
אמירה פשוטה זו אינה תמיד קלה, אני יודע זאת. אך היא תמיד מקלה ומשחררת אותי.

אני רוצה להדגיש, אין לי עניין באחר אלא בעצמי. סליחה לא משחררת את האחר ממחויבויותיו, אלא רק את עצמי.