בהמשך לרשומה על שוויון נפש, הזכירה לי חברה את הסיפור שסיפרתי על החוואי והסוס.
הסיפור הוא וותיק ומוכר, הסיפור שלי הוא מה שקרה לי ולמספרת סיפורים:
הסיפור הוא וותיק ומוכר, הסיפור שלי הוא מה שקרה לי ולמספרת סיפורים:
סיפרתי פעם למספרת סיפורים סיפור זן.
לחוואי זקן, שעבד שנים רבות, ברח הסוס.
שכניו ששמעו את הבשורה, באו לבקר. "איזה מזל רע", אמרו בסימפטיה. "יכול להיות", ענה החוואי. בבוקר שלמחרת, חזר הסוס ועמו עוד שלושה סוסי פרא. "כמה נפלא", אמרו השכנים, "יכול להיות", ענה החוואי.
ביום שאחרי, בן החוואי ניסה לרכב על אחד מסוסי הפרא, נפל, ושבר את רגלו. פעם נוספת באו השכנים, הפעם להביע את השתתפותם בצער, "יכול להיות", ענה החוואי שוב.
למחרת, באו אנשי צבא לגייס את צעירי הכפר.
כאשר ראו את רגלו השבורה, של בן החוואי, פסחו עליו.
השכנים באו לחוואי לומר לו עד כמה הם שמחים לראות איך התגלגלו העניינים לטובה.
"יכול להיות", אמר החוואי.
כאשר סיימתי לספר שאלה אותי מספרת הסיפורים מה ההמשך, איך נגמר הסיפור.
"הוא נגמר", אמרתי לה.
"לא יכול להיות", אמרה. "בטוח יש לו סוף! מהו?"
"ככה הוא נגמר".
"בטוח יש לו סוף, אתה לא יודע מהו!"
"יכול להיות", עניתי.
