חוצפה, לא מה שחשבתם וקצת על צילום ברחוב

בצילום – פער הדורות.

נתחיל מהסוף, אני רואה את התאור או התואר – חוצפן, כמחמאה גדולה וממש לא כמילת גנאי.

נדמה לי שיש שני מסלולים של מעשים שמובילים לחוצפה. מסלול אחד קשור למעשה או אמירה הנתפסים כהתרסה חסרת בושה של אדם אחד כנגד הכבוד של אדם אחר, או של קבוצה כנגד קבוצה. ומסלול שני הוא מעשה מפתיע הגם שלא בהכרח פוגע, נניח צילום של מי שלא ציפה לכך.

בואו נדון קצת בהתרסה כנגד הכבוד. ונתחיל בכבוד.

מה זה בכלל כבוד – respect?
מושג נכבד שיש לו כל מיני הגדרות. סיכום של ההגדרות מדבר על התייחסות והערכה של אחרים כלפי אדם, או יישות שאינה אדם – אל, דגל וסמלים אחרים.

לעיתים מזומנות, מחליט האדם מהו סוג ההערכה שהוא רוצה ודורש מהסביבה, ואיך הוא רוצה שהסביבה תראה את ההערכה הזו – אלו הטקסים שמראים את ההערכה. דגש על טקסים.

בספר הדרך והסגולה, הדאו דה צ'ינג, אומר לאו צה ש"לרצות כבוד כמוהו כלרצות ולפרנס גוף נוסף", ועוד הוא אומר "שרק כאשר האהבה נחבלת, כבוד ומסירות הופכים להיות ערכים".
להבנתי, כבוד הוא עוד חלק באיך שהאדם תופס את עצמו, ולא איך שהסביבה תוספת אותו.

נמשיך בהתרסה חסרת בושה. האומנם?
לדעתי ממש לא. רק פרובוקציה.
אז מהי פרובוקציה, אם לא התרסה?
פרובוקציה מורכבת מהמילים provoke ו action, פרושה באנגלית to call forth. קריאה קדימה או לעורר לפעולה.
פרובורציה היא פעולה שמטרתה לעורר למחשבה, או לפעולה. זהו. לא קשור להתרסה – שפרושה התנגדות ומחאה. ונראה לי מעניין לחשוב מה יקרה אם לכל מיני פעולות שאדם תופס כמתריסות, מרגיזות ומעצבנות – יתייחס האדם כמשהו מעורר מחשבה, לימוד או פעולה?

אני רוצה להגדיר אחרת את התואר חוצפן: אחד שמעז לא לקבל את הטקסים של האחר כמובן מאליו, ואפילו לא לקיים אותם כלל. אפילו, הייתי מעז ומוסיף, ללא התייחסות לטקסים של האחר, ובוודאי שלא התייחסות מזלזלת, אלא רק לשיטת חשיבה אחרת.

בסנהדרין כתוב "חֻצְפָּא אֲפִלּוּ כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא מַהֲנֵי", אפילו כלפי האל ההעזה משלתמת.
מי שמכיר אותי, מכיר גם את עמדותי לגבי האל, אך זה עדיין משפט טוב.

אני מניח שהקשר של חוצפה לצילום של אנשים בסיטואציות שונות ברחוב הוא ברור מאליו. היכולת ללכוד רגע שלא יחזור עוד, ללא בקשת רשות – כל שצריך הוא להתבונן ולהעיז.

לעיתים אפשר גם לצלם את החוצפה עצמה.