"אבל, איך אפשר?" נשאלת שאלה, "אבל, אבל, אבל.. בלי אבל?".
בלי:
"כן, אבל…"
"אתה צודק, אבל…"
"אני שמח, אבל…"
בלי להתחיל משפט ב"אבל אני חושב…", או "אבל את צריכה…".קשה, נכון?למה זה כל כך קשה?
נדמה לי שהקושי נובע מתפקידה של האבל – מילת חיבור שמבטלת את הנאמר לפניה ו"מאפשרת להדגיש" רק את הנאמר אחריה. עיקר הקושי נובע, לדעתי מהקושי לקבל דעתו של אחר – פשוט לקבל, ללא לנסות לבטל או לסטור.
"אבל", יכול לומר הקורא, "אבל, איך בכל זאת ניתן לסתור דעתו של האחר? או לפחות את העובדות עליהן היא נסמכת?".
את הדפוס הזה אנתח בעזרת 4 השאלות.
האומנם? האומנם צריך לסתור? הצורך לסתור מגיע מהצורך להיות צודק. מהיכן מגיע הצורך להיות צודק?
*** ה"צדק" מורכב ברובו הגדול מאינטרסים אישיים
אז מה? אז מה אם אני צודק (או לא צודק)? זו שאלה שמכוונת לרגש – איזה צורך רגשי חזק יותר: הסיפוק להיות צודק או הסיפוק שבהשגת המטרה?
איך זה מקדם אותי? איך "אני צודק" מקדם את המטרות שלי? לדעתי זה ממש לא מקדם ואפילו פוגע במטרות. בדיון, צד "צודק" הוא צד מחופר בעמדותיו, נוקשה, לא מקשיב, לא מקדם את הדיון. אם שני הצדדים בדיון "צודקים" אז אין דיון! (אולי סידרת מונולוגים).
איך אפשר אחרת? ראשית להפריד בין קבלת דעות לבין הסכמה על עובדות או צרכים. השלב הראשון הוא להקשיב לאחר ולקבל את דעתו. נקודה. זו דעתו, לא דעתי. אמפטיה – כך נקרא השלב הזה.
אחרי שיש אמפטיה, יש חיבור, יש אפשרות לדיאלוג ואז יש אפשרות לברר עובדות וצרכים.
הכל מבלי לומר – אבל.
אני נתקל ב"אבלים" בעוד מקומות, בהם השיח הוא בעיקר תוך אישי. במקום בו אני מאפשר למתאמנים שלי לחלום מהו המקום הבאמת רצוי להם, לעיתים בסיומו של חלום אני שומע "אבל אני לא…" או "אבל זה לא ריאלי…" ושאר אבלים שכאלו.
ממש כמו להניח סלעים לאורך מסלול ההמראה של המטוס.
אי אפשר לבנות אסטרטגיה על אבלים, גם לא על חבלים (pity, not ropes)!
ברור לי שיכולים להיות גם שימושים חיוביים למילה אבל, רק שלדעתי הם מינוריים וגם בהם אפשר להשתמש במילים אחרות.
דמיינו לכם עולם בלי אבל.
עכשיו זה יותר קל?
בבקשה מכם, חישבו, דברו וכיתבו ללא המילה הזו.
