רגש, להבנתי, הוא סוג של שעון בלוח המכוונים, או יותר נכון – כלי עזר למצפן.
כלי העזר הזה מסמן לנו את הכיוון בו עלינו ללכת – הכיוון בו נכון לכל אחד מאיתנו ללכת.
איך הכלי עובד?
פשוט:
שמחה, או רגשות חיוביים אחרים, משמע הכיוון נכון.
פחד, תסכול, או רגש שלילי אחר, משמע הכיוון לא נכון.
כיוון נכון – ממשיך.
כיוון שגוי – מתקן.
פשוט. נכון?
אז למה מסובך?
מסובך בגלל הרגש ממעלה שניה.
רגע, אגדיר: רגש הוא משהו שנוצר כתוצאה מטריגר חיצוני לנו, אפילו נכון יותר לומר – הוא נוצר כתוצאה מפרשנות אישית ופנימית לטריגר החיצוני.
רגש ממעלה שניה נוצר כתוצאה לפרשנות לרגש אחר. כלומר, תסכול שנוצר כתוצאה מפחד, או פחד מהפחד, או תסכול מהכעס, או פחד מהכעס ועוד. זה מעניין שרגש זה מופיע כמעט רק ברגשות המצביעים על הכיוון השגוי.
אני רוצה להדגיש דבר מה מעניין, אפשר לחזק את הרגשות החיוביים (אלו המצביעים על הכיוון הנכון) על ידי פיתוח רגש חיובי מהמעלה השניה. את זה עושים על ידי הכרה והוקרה – "אני שמח ומוקיר את עצמי על כך" ולחגוג.
ומה עושים עם רגש שלילי ממעלה שניה?
כאן מתחיל הסיבוך – לטפל ברגש ממעלה שניה, לפעמים אפילו ממעלה שלישית, כמו: פחד מהתסכול, שנובע מפחד מסוים.
מצד שני, גם כאן זה פשוט: רגש מצביע על כיוון. רגש של פחד מצביע על כיוון שגוי, איזה כיוון – התסכול מהפחד הוא שגוי.
נראה לי שאעצור כאן ואתן את העקרון, אם הוא עדיין לא ברור. כל שצריך הוא לקבל את הרגש ככלי עזר, כשעון בלוח המכוונים שלנו וכמו שעובדים עם מכשיר ה GPS ומד המהירות או הדלק – פונים או ממלאים דלק, כך גם עובדים עם הרגש – פונים או ממלאים דלק. זאת מבלי למדוד באופן ערכי מה משמעות חוסר הדלק.
נ.ב,
אין אני קורא להרמת ידיים, לחוסר התמודדות או לבינוניות ומטה. אני קורא לעשייה כזו שבכל פעם שיש תסכול – סוגרים את הפער בין המצב המצוי לזה הרצוי, כך מגיעים לשמחה במקום לחיות בתסכול ולהיות מתוסכלים מכך, וגו`.
אין שום סיבה שבעולם לחיות מתוך קושי, לחיות מתוך תסכול ופחד ולחשוב שרק ככה אפשר להתקדם או ליצור.
