שוויון נפש

שוויון נפש היא היכולת להקשיב, לראות ולקבל את העולם כפי שהוא. לגבינו, הילדים הארציים, שוויון נפש היא, בעיקר, היכולת לקבל את ההחלטות של האחר כפי שהם.
יש האומרים ששוויון נפש היא מילה נרדפת לאדישות.
ממש לא.
יש הבדל בין לומר – על הזין שלי מה הוא אומר, לבין – אני מוכן לשמוע הכל ולהחליט לזנוח אחר כך.
זה בדיוק ההבדל בין אדישות לבין שוויון נפש.

לעומת הפתיחות של שוויון הנפש, אדישות היא שריון האוטם את הלב שלי וחוסם את העולם מלהגיע אלי. היא מעטה המונע הקשבה לעולם.
אחד הסודות הגדולים בהגעה לתוצאות הוא להרפות מהתוצאה הסופית הרצויה ולהתמקד בצעד הנוכחי הנדרש. לכאורה יש כאן סתירה לרצון להגיע להישגים. למעשה זו הדרך הטובה ביותר.
אין לנו באמת יכולת לפצל את המחשבה שלנו לשני מסלולים, ולכן כל מחשבה על התוצאה הסופית מפחיתה מהיכולת שלנו להשקיע בצעד הנוכחי.
זהו שוויון נפש – היכולת לעשות את הצעד הנוכחי המיטבי, ללא תלות בתוצאה. זו נוכחות.

זה נכון להורות.
שוויון הנפש הוא הכלי היחידי דרכו ניתן להשפיע באמת על הכיוון בו צועד הילד. דרך אחת ההשלכות שלו – הקשבה.
כשאני יכול להקשיב לאחר כפי שהוא – האחר, הילד שלי, יודע זאת.
ומכאן אפשר לשאול ודרך השאלות לפתוח את המרחב שבין הגירוי לתגובה.

גם בניהול.

מעניין שגם בלחימה שוויון הנפש לגבי התוצאה מאפשר תגובה מהירה יותר, מדויקת יותר, עם פחות השקעת כוח.
בעצם בכל דיאלוג.

עוד פן מעניין הוא המתינות.
מתינות אינה בהכרח איטיות, אלא בעיקר היכולת לקבל את הקצב של האחר ולתת לו את האפשרות לגדול – מגיעה מהמילה מתן, לתת. וזה עדיין הכי קשה לי.

לעיתים אני נשאל איך אפשר לתרגל את מה שאני אומר.
הפעם אענה:
התרגול החשוב ביותר בשביל להגיע לשוויון נפש הוא – להיות שווה נפש למתי אוכל להיות שווה נפש.