לעיתים הדרך למטרה עוברת גם דרך כאב, עלבון ופחד ונשאלתי לא פעם איך עוברים דרכם וממשיכים.
קצת לפני פסח מתקיימות אליפויות ישראל בג'ודו לשלל גילים (אגב, כך צריך לכתוב ולא גילאים – מילה שמשמעותה היא בני אותו גיל) של ילדים, צפיתי בשלוש תחרויות של הילדים שלי – גאווה גדולה.
מעבר לעניין האישי שלי, יצא לי לראות צורות שונות של התנהגות – של ספורטאים ושל הורים. התרגשות, שמחה, כאב, תמיכה, צעקות ונזיפות, מכולם אני רוצה להתמקד בנושא אחד – בכי.
בכי הוא הצד השני של מטבע הנחישות.
המשמעות של הבכי היא התפרקות ואיבוד כוח. כאילו הִתנקוּת, למעשה התרסקות. והסב-טקסט הוא ההנחה שאין לי מוצא, אין יותר דרך לנצח, אין אפשרות להגיע למטרה, אובדן האופטימיות.
אקדים תרופה למכת הנוקשות שתיכף יאשימו אותי בה, ואומר שלגיטימי לחלוטין להיות עצוב, כועס ומאוכזב מעצמי. וכמובן שאין צורך לבטל את הכאב הפיזי וגם לא את הנפשי.
הנקודה היא, שבמקום בו יש משימה לסיים ונדרש ריכוז מאמץ לאורך תקופת לחץ מוגדרת, או בשביל להגיע למטרה/מדרגה מוגדרת, הרפייה מהמאמץ מפילה אותנו עד למטה, כך שצריך להתחיל הכל מהתחלה. נורא קשה.
הרפיה מהמאמץ, בהנחה שאין מגבלה של יכולות פיזית או של ידע, היא מנטלית בעיקרה.
בתחרות ג'ודו ההפסד הראשון עדיין לא אומר כלום. עדיין יש אפשרות ממשית לזכות במדליה, צבעה תלוי בסוג התחרות – בית ניחומים או ליגה. לא ממש חשוב.
סיכוייו של ספורטאי שנשבר אחרי ההפסד הראשון בתחרות לזכות קטנים משמעותית מהסיכוי של זה שלא נשבר.
ההבדל בין הספורטאים האלו תלוי בקשיחות המנטלית, בנחישות.
מה קורה בזמן לחץ בעבודה?
שם אפשר להשבר באמצע השרות ללקוח? או באמצע הפרויקט?
מה יותר קל לסיים את שיחת השרות הנוכחית או לחפש עבודה?
הדרישה להמשיך, למרות ההפסד והכאב והעלבון, יכולה להראות אכזרית. אך צריך להבין את משמעותה: לאפשר לילד/ספורטאי/עובד להרגיש טוב בסוף היום.
הנחישות היא פועל יוצא של תהליך קבלת החלטות, המושתת על הנחות בסיס ולגישה לחיים המתבססת על הזהות העצמית של האדם.
כמה נקודות למחשבה:
- מה אני שואל את עצמי?
- האומנם הכשלון הנוכחי מונע ממני להמשיך בדרך אל המטרה?
- חשוב להתמקד בעשיה הטכנית ולא במטרה הסופית!
- מהו הדבר היחיד בו צריך להתמקד עכשיו?
- מהי הזהות העצמית שלי? ומה החוויה הנוכחית משנה בזהות?
- או מה הזהות משנה בחוויה?
- עד כמה המטרה משמעותית בשבילי?
- מה אני יכול ללמוד מההתנסות הזו?
- מה אני משנה באימונים/לימודים/דרך העבודה שלי?
- מה לעזאזל אני עושה כאן?
החלק הראשון של השאלות רלוונטי לנחישות המיידית ושאר השאלות נכונות לנחישות לטווח הארוך.
המיקוד הוא המאפשר לעבוד דרך הכאב והפחד, נדמה לי שהוא האופן היחיד האפשרי.
[…] נחישות שוויון נפש כיוון שאנו חיות של טווחים שהולכים ומתקצרים, אני מניח שקשה מאוד להיות מוחלט לאורך זמן ולכן אני מציע להיות בצעדים קטנים ומוגדרים, תוך מיקוד בפעולה אחת בלבד. שימו לב שהמונח להיות משמעותי ונכון לכל פעולה ומעשה.השאלה הפרקטית היא מה הדבר היחיד אותו אני צריך לעשות עכשיו בשביל להתקדם לכיוון הרצוי. כיוון שמוחלטות נכונה לכל עשיה שלנו – מקצועית ואישית כאחת, כך גם השאלה שלעיל נכונה לכל תחום.מוחלטות היא דרך השיכנוע בה ילדים קטנים דורשים משהו, קשה לעמוד בזה. מוחלטות היא הדרך בה חיה תוקפת, גם בזה קשה לעמוד.מוחלטות היא הלך הרוח שמאפשר לנו להשקיע את כול כולנו במאמץ המזערי הנדרש לביצוע הבחירה שלנו. זו הסיבה שרכּוּת חזקה יותר מהפעלת כוח. […]