לפני כמה שנים, עוד הייתי שכיר, קיבלתי משוב ממנהל – "יש ממך שביעות רצון גבוהה מאוד, מבלי שאתה מתאמץ. אולי תתאמץ קצת יותר." דווקא איש חכם, כך היה נדמה לי.
ואני חשבתי שדווקא מספיקה נגיעה אחת רכה.
פשוט חיפשתי תרוץ להביא את השיר היפה הזה. מתנצל על רעש הרקע.
קיצוניות אחת מובילה לאחרת, אמירה שנכונה משתי נקודות מבט: נקודה אחת היא התגובה הטבעית, לכאורה, לתקן סטיה קיצונית אחת בהפעלת סטיה קיצונית לכיוון הנגדי. הנקודה השניה, קשורה לאחד מחלקי תאוריית היין והיאנג – בכל תופעה טמון זרע ההיפוך שלה.
משתי הסיבות הללו אני רואה במשפט – צריך לעשות את המקסימום, כטעות.
דוגמאות לטעות שבתפיסה:
בבית הספר נותנים ציונים גם על מאמץ, ולפעמים רק עליו.
מסתבר, כך קראתי במאמר של פרופ' יעקב גולדנברג – בשבחי השיווק האיטי, שאנשים גם מוכנים לשלם על מה שנתפס בעיניהם כמאמץ.
יש סיפור מפורסם בשתי גרסאות שונות, או שני סיפורים שונים – תבחרו אתם. אחד על פיקאסו והשני על צייר יפני שאינני זוכר את שמו, להלן גרסת פיקאסו מהזכרון שלי ולכן כל טעות היא על אחריותי:
פיקאסו ישב בבית קפה, נגשה אליו גברת והחלה לשוחח עימו. לאחר זמן מה, היא ביקשה שיצייר אותה. פיקאסו הסכים ולאחר שלוש דקות היא קיבלה את הציור. 1,000 דולר, זה מחיר הציור אמר לה. האישה נדהמה מהמחיר שנדרש בשביל שלוש דקות של עבודה. תשובתו של פיקאסו הייתה שהוא למד ותרגל חיים שלמים בשביל לצייר ציור שכזה בשלוש דקות.
בהקשר הארגוני: נניח שעובד התבקש להכין מצגת לדירקטוריון, מצגת בה תלויה המשך השקעה כספית מסוימת – אכן מצגת חשובה. העובד מחליט להקדיש את מלֹא משאביו להכנת המצגת. שני ימי עבודה מלאים (לא פחות מ 14 שעות ליום. היי-טק!) הוא מכין את התוכן, כולל הגהות.
כעת נשאר רק הפורמט: צבעים, פונטים, תמונות, אנימציות, אפקטים קוליים, מעברי שקפים ועוד, בסה"כ צריך עוד יום (היי-טקי, 14 שעות). בפועל, מתחילות ההתלבטויות: תמהיל הצבעים, גודל הפונט, איך הפונט נראה בצהוב על רקע ירוק בהיר ושוליים אדומים – או שלא, איזה שקף יגיע מאיזה צד, או שיופיע במריחה מסולסלת מהאמצע.
רק מה, את אותה מצגת ניתן להכין בלא יותר משלושה ימים ועדיין להצליח להעביר את אותו מסר בדיוק. בזמן שנותר ניתן: לנהל, לעבוד, לשפר ולדווח להנהלה, לעזור לאנשי המכירות, ללכת לאסיפת הורים וגם לקחת יום חופש. שומו שמיים.
כנראה שאנחנו לא ממש מעריכים תועלות אלא מאמצים.
אני מציע לשנות את התפיסה ל-לעשות את המינימום.
מאמץ מזערי אינו חוסר מאמץ, אלא כזה המותאם למטרה. לא דין מינימום אימון לריצת מרתון כדין אימון לשמירה על כושר ובריאות. לא דין מינימום מאמץ להשרדות בשעת חרום, כדין מינימום מאמץ לבניית מצגת להנהלה.
אכן ידידי אכן
אני לא בטוחה שאנו מעריכים רק מאמצים. אני חושבת שאנחנו מעריכים גם תוצאה. אבל איך נדע שהתוצאה שווה? לפעמים אנו יודעים שהתוצאה שווה כי ראינו את האדם מתאמץ ולפי זה אנו מניחים שהתוצאה שווה. וכן, גם מאמץ מוערך בפני עצמו. אנחנו נעריך יותר את האדם (ואני מדברת על האדם ולא על התוצאה) שהשקיע עבודה כדי לקבל תוצאה מסויימת מאשר את זה שזה בא לא בקלות. נתרגש אם נראה נכה מתאמן עד שהוא קולע לסל, ופחות נתרגש מלראות אדם בריא עושה את אותו הדבר.
ענבל תודה על התגובה.שאלת איך נדע שהתוצאה שווה, לפי התועלת המתקבלת. אם התועלת מספקת, למה זה חשוב אם היה או לא היה מאמץ?אני, למשל, מאוד מעריך אנשים שבא להם בקלות, בזרימה ללא הפרעה. יש כאן מדד טוב להיות האדם בתחום הכי מתאים לו.גם נכה שמתאמן בקליעה יכול לעשות את המאמץ באופן מיטבי או מופרז. בשביל להגדיש – אני בעד להתאמץ. רק נכון.