כידוע, אפשר גם להעביר כוונה ללא מילים ואחת הדרכים המובהקות להעברת הכוונה נקראת – אמנות לחימה. כלומר, אמנות לחימה היא מקרה פרטי של דיאלוג, רק מזוקק יותר.
ולכן, כשאני רוצה לבדוק מודלים של הקשבה והעברת מסרים – אני בודק אותם דרך הפריזמה של אמנות הלחימה.אחת מצורות הפניה השכיחות למדי היא שאלה על דרך השלילה. משהו כמו – אתה לא רוצה את זה?
אתה לא בא?
זה לא הבחור שראינו אתמול?
זה לא מה שעשיתי?
תאורטית, זו שאלה של כן/לא. בפועל, יש משהו לא נעים בצורה הזו של שאילת שאלות.
יש לי בעיה עם צורת הפניה הזו משום שקשה לי לענות לה.
אם אני עונה – כן, המשמעות היא שאני כן בא? או שאני מאשר את המשפט?
ואם אני עונה – לא, אז אני לא בא? או לא, לא בא?
ולכן הלכתי לבדוק דרך הפריזמה של אמנות לחימה.
באמנויות לחימה, כוונה של האחר היא שאלה פתוחה המבוטאת דרך טכניקה מסוימת, ומנוסחת באופן הבא: איך אתה רוצה לענות על האגרוף הזה?
או, איך תגיב לכניסה להטלה הזו?
אין באמנויות לחימה שאלות כמו – אתה לא רוצה את האגרוף הזה? או מה לא תעשה כנגד ההטלה הזו?
במיוחד בלחימה בה סכנת הפגיעה היא סכנה אמיתית ומשמעותית, וגם לא בהטעיות לסוגיהן.
עוד פריזמה מעניינת היא דיבור עם ילדים, שמבינים את מה שאומרים להם כפשוטם, הם לא שואלים על דרך השלילה – אז אתה לא קונה לי ארטיק?
יש לתכונה של הילדים ולשיחה באמנויות לחימה הסבר, הגיון ומקור נביעה משותף והוא המקום שמפעיל את הכוונה באופן הכי נקי.
המקום הזה הוא קדום ועמוק יותר מהמקום בו מופעלת השיחה המילולית, ואולי ארחיב עליו ברשומה נפרדת.
הפתרון ברור.
יותר פשוט לשאול: אתה רוצה? או אתה בא?
שאלה על דרך החיוב.
שאלה שתשובה עליה מאוד ברורה.
תשובה ברורה שקל לענות אותה תורמת לרוגע של השואל והמשיב.
בקיצור אומן מילים
תודה,עדי
תהליך מכירה מאוד מתחבר לפילוסופיה של קרב.
שני התהליכים קשורים לדיאלוג, בשניהם יש החלפת מחשבות ונסיון לשכנע.